שלבים בהתפתחות קבוצה קצובה בזמן 

שלבים בהתפתחות קבוצה קצובה בזמן

מאת: תמיר אשמן

מבוא:

כל ניסיון לתאר התפתחות של חיי קבוצה או ארגון  דרך שלבים מובחנים, מצמצם ומפספס את המציאות הקבוצתית הממשית. כל רגע קבוצתי הינו ייחודי, חד פעמי ואינו ניתן לשחזור. עם זאת, חשוב שמנחה הקבוצה ידע ויכיר את שלבי התפתחות הקבוצה האוניברסאליים, אך יש להישמר  מלעשות בהם שימוש  נוקשה ופסקני. 

קבוצה, בדומה לאינדיבידואל, עוברת מעין שלבים התפתחותיים. למעשה, במציאות הקבוצתית, שלב לא באמת מתחיל ולא באמת מסתיים. יותר נכון להתייחס לשלבים אלו, כרובד או כמצב צבירה, הממשיך לחיות לאורך חיי הקבוצה.

ניתן לדמות את ידיעת השלבים לביקור של הורה צעיר בתחנת טיפת חלב- ידיעת האחוזון בעקומת גדילת התינוקות לא תשנה את קצב הגדילה של הילד, אך היא יכולה ליצוק תחושת בטחון אצל ההורה שהילד מתפתח באופן נורמטיבי, ובמידה ומתגלה סטייה מקו ההתפתחות זה, ההורה ידע להפנות תשומת לב  לקושי התפתחותי מסוים ולספק מענה מדויק יותר להתפתחות ילדו. 

ידיעת השלבים יכולה לעזור למנחים  במספר מובנים:

- הבנת הצרכים המשתנים של הקבוצה בכל שלב יכולה לשפר ולדייק את איכות ההזנה של  המנחה.

- הכרת השלבים מסייעת לצלוח בשלום מצבים של התנגדות או תסכול בקבוצה, ומסייעת לשפר את יכולת המנחה לשאת ולהכיל מצבים מורכבים בחוויה הקבוצתית. 

- הבנת השלבים יכולה לייצר תחושת סדר מסוים ותחושת שליטה בתוך תחושת הכאוס, החרדה ותחושת אי הוודאות בקבוצה.

- הבנת השלבים מאפשרת למנחה לתקף עבור המשתתפים את החוויה ברמה הקבוצתית.

- הבנה שלבית יכולה להעניק תחושה של נורמאליות דאגה ובטחון בקרב המשתתפים. ובכך ניתן לשפר את האווירה הקבוצתית ואת יכולת הקבוצה להישאר בהווה הקבוצתי, סביב המטרות המרכזיות שלשמה הקבוצה הוקמה.

יעיל יותר, לטעמי, להתייחס לשלבים  ההתפתחותיים של הקבוצה, דרך שאלות בסיסיות ואוניברסאלית המעסיקות  את המשתתפים ברגע נתון:

שלב קבוצתי ראשון  (שלב ההתלכדות)- מי אנחנו? ואיך נכיר?

שלב שני (שלב ההיפרדות) ? האם אני לבד או ביחד? איך נריב?  ומי אני בתוך הקבוצה?

שלב שלישי (השלב האינטימי) - איך נחבק? ואיך נעמיק את המגע?

שלב רביעי (שלב הפרידה והסיום)  - איך ניפרד? ואיך נארוז את החוויה?

חשוב להדגיש, אין קשר בין מספר הפגישות של הקבוצה למעבר בשלבי התפתחותה. קבוצה יכולה להישאר בשלב מסוים או בשאלות מסוימות במשך מספר מפגשים, קבוצה יכולה לעבור שלב באמצע מפגש, היא יכולה לסגת לשלב קודם ויכולה להישאר בשלב מסוים לאורך כל חייה.

חשוב להבין שהשאלות אומנם אוניברסאליות ונמצא אותם , אני מניח, בכל תהליך קבוצתי/ארגוני, אך החיפוש  הקבוצתי אחר תשובות המספקות את המשתתפים ביחס לשאלה הקבוצתית המרכזית  הינו תהליך ייחודי וחד פעמי עבור כל קבוצה באשר היא.

כמו כן, קבוצה יכולה תמיד לשוב לשלבים קודמים או לשאלות קבוצתיות קודמות, כדי לבצע ריפוי בעבר הקבוצתי שנוצר או כאשר הפתרונות שהקבוצה הסתפקה בהן ביחס לשאלה המרכזית בעבר, כבר אינם מספקים או מזינים את המשתתפים.

בניסוח מעט פרדוכסלי, אם נבין כי אין כלל שלבים מובנים בהתפתחות קבוצה, הבנו לעומק את גישת השלבים, כי הכול גלום בכל. אם נבין ששאלות אלו לא מחפשות תשובות מוחלטות, אלה יותר פתרונות זמניים או אופני התארגנות של הקבוצה מול כל שאלה התפתחותית הבנו באופן עמוק יותר את גישת השלבים.

במאמר זה אני בוחר לאמץ חלקים  מהמודל  השלבי של מקנזי וליווסלי (1983),  כמבנה מארגן המשגה.  צמצמתי את ההבניה  לארבעה שלבים.  (שלב ההתקשרות , שלב הבידול, השלב האינטימי , ושלב הפרידה והסיום). 

 השלב הראשון ? 'שלב התקשרות ' 

" כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה"

(מוטי המר)

מי אנחנו? איך נכיר?איך נתפוס מקום?

המפגש ראשון של הקבוצה נוצר מהסכמת אנשים (לפחות ארבעה) להתיישב במקום ובזמן מוגדר לשם השגתה של מטרה עליה הם מסכימים. המפגש הראשון מפגיש את חברי הקבוצה עם צורך בסיסי עז להתמצא במרחב החסר וודאות שנפתח לפניהם, ובדקות הראשונות של המפגש המשתתפים יחכו בציפיה להנחיות ראשונות מצידו של המנחה, וודאות ראשונה נוצרת, המנחה מובחן ומוגדר במעגל. מטרתו של המנחה בשלב הראשוני היא  ליצור 'עור' ו'שלד' ראשוני שדרכו הקבוצה תהיה מובחנת ומוגדרת.

כדי להשתייך לקבוצה, כדי שיולד ה -אנחנו. הקבוצה חייבת להיות מתוחמת, ישנו צורך ליצור 'גדר' והגדרות שיבחינו בין הפנים והחוץ של הקבוצה.  בשלב ראשוני זה, המנחה מגדיר את גבולות ומטרות הקבוצה, וקובע קווי מתאר ראשוניים שיתחמו  את המבנה. הקבוצה מבחינה את המנחה משורותיה, ודרך המנחה נוצר  איזור הישענות המשותף לכל חברי הקבוצה. 

המבנה המתוחם של הקבוצה (ה-setting ), נוצר דרך יציקת משמעות למקום, לזמן ולחלל המסוים של הקבוצה.

בתחילת התהליך, המשתתפים חווים תחושה של זרות וחוסר ודאות. עוד לא נוצרו נורמות וכללי התנהגות קבוצתיים, הקבוצה עוד לא מכירה את  המנחה ועדיין לא נוצרה שפה קבוצתית ייחודית. חוויה קבוצתית משותפת זו, יוצרת אצל המשתתפים הגברה של החששות והפחדים מהעתיד הקבוצתי הלא צפוי. 
הצורך להשתייך יוצר רגשות עזים, בנשימות הראשונות של חיי הקבוצה, לעתים קרובות, הקבוצה נסוגה למצב של תלות ,כמו ילדי,  במנחה. ובדרך כלל ,הקבוצה תחכה להצעות ופתרונות מצידה של הסמכות המנחה לשאלת ההכרות. זהו מצב שבו כל המשתתפים מסכימים להנחת יסוד סמויה שתפקידה של הסמכות להקל ולפתור את בעיותיה הקיומיות של הקבוצה.   (הנחת יסוד של תלות לפי ביון). הקבוצה כמו נסוגה למצב של תלות ילדית במנחה, כלומר חלק גדול מהמשתתפים יתייחסו אל  המנחה כמי שיכול לגאול את הקבוצה מייסוריה ומחרדותיה הראשוניים , ולספק סדר וארגון במצב הקיים. הקבוצה תנסה לפתות בדרכים שונות את מנחה הקבוצה להוביל אותם 'ביד רמה' ותחוש תסכול רב, במידה והמנחה יבחר  שלא להזין את צרכי התלות של החברים, במקרה שכזה המשתתפים יחפשו לו הנהגה חלופית מבין המשתתפים או יבחרו באופן לא מודע דרך שיחות אסוציאטיביות בקבוצה על מנהיגים וסמכויות מחוץ לחדר הקבוצתי (ראש ממשלה, שר, ראש המגמה וכו') שבאופן סימבולי יחליפו את ההנחיה המתסכלת.

במידה והמנחה מזדהה עם הנחת היסוד הסמויה, שעליו לספק את צרכי התלות של המשתתפים , ולהזין את צורכי ההכרות של המשתתפים , החרדה הקבוצתית תפחת באופן זמני. במידה והמנחה יבחר לתסכל את צורכי התלות של המשתתפים בו ולא לספק תשובות ותרגילים לשאלות הקבוצה לגבי ההכרות, המשתתפים יחפשו בייאושם סמכויות חלופיות מתוכם שמנהיגותם תוביל להפחתת תחושת  הזרות הבדידות והחרדה הקבוצתיים. ובפשטות, הקבוצה  תאמץ מצבים ומנהיגים מתוך הקבוצה שייסעו לחבריה להתחיל תהליך של היכרות.

אחת השאלות הקבוצתיות שהקבוצה חייבת להתמודד איתה בראשית דרכה ולמשך כל חייה,  היא השאלה ? איך נתפוס כמשתתפים מקום בקבוצה? , חברי הקבוצה יקיימו תהליכי קבלת החלטות סמויים וגלויים ביחס ל'משחק כללי הדיבור'  ותפיסת המקום בקבוצה.

בתחילת חיי הקבוצה הפתרון הנפוץ לשאלת תפיסת המקום  הוא דיבור ב"סבבים" ,  לעתים קרובות הפתרון ביצירת סבב  הכרות קבוצתי יעיל להפחתת החרדה בקבוצה בטווח הקצר, אך הוא עלול לחנוק את היצר והיצירתיות הקבוצתית בטווח הארוך.  הדיבור ב"סבבים"  בא בעיקר לטשטש את התחרות היצרית על המקום בקבוצה, הוא יוצר אשליה שכולם שווים במעגל הקבוצתי, ושיש מקום לכולם. כמנחה אני משתדל בד"כ להימנע מלהציע ביוזמתי  פתרון זה.  אך אני מתייחס לפתרון קבוצתי זה בשוויון נפש, בידיעה ובתקווה שזו פתרון זמני ומקומי לשאלה איך נכיר? ואיך נתפוס מקום בקבוצה?

תשובה נפוצה אחרת לשאלה ההכרות הראשונה, הינו דיבור בהכללות, המשתתפים כמו יוצרים זהות קבוצתית מובחנת דרך מנגנוני הכללה ואוניברסאליות. כמו חברי הקבוצה בוחרים לשחק משחק חברתי שמטרתו למצוא את המשותף בין החברים. הקבוצה שבוייה באשליה, שאם נבין איך אנו קשורים ודומים אחד לשני יהיה יותר נעים בטוח וברור בקבוצה.  הייחודיות האישית כמו מוקרבת למען הקולקטיב. המטרה של המשתתף בשלב זה היא להפוך לחלק מקבוצה ולא להישאר מבודד ומנוכר (עיקרון העדר).  אחת מהנחות היסוד של העבודה הקבוצתית היא שהקבוצה מהווה כמעין 'מגבר' רגשי ויצרי עבור המשתתפים. הקבוצה מעמיקה ומגבירה בתחילת דרכה את תחושת הזרות, הניתוק , החרדה  וחוסר השייכות של המשתתפים  דבר שמוביל את  חברי הקבוצה לחפש כל דבר שיפחית מהתחושות המוגברות, אחד הפתרונות היעילים למצב זה, הוא 'התנחמות  בעדר',  הנוצר דרך  מגע ראשוני שטחי בקבוצה. כל חבר שיסיח את הקבוצה לפטפוט, או כל הצעה מפעילה אחרת תתקבל באהדה בקרב המשתתפים.

שלב ההתלכדות חשוב להמשך חיי הקבוצה בעתיד, הקבוצה מפתחת ולומדת על מנגנונים לויסות המתחים והחרדות הקבוצתיים והאישיים.  שהמרכזיים הינם: תלות/הישענות במנחה, מנגנונים להכללה בינאישית ומציאת הדימיון בין המשתתפים,  טשטוש והדחקה של חוויה רגשית,  והבנייה ושליטה על החשיפה העצמית בקבוצה.  המנהיגות שתבחר בתוך הקבוצה בשלב הראשון היא מנהיגות כריזמטית פסקנית ומארגנת,  כמו הקהילה אנושית בתחילת דרכה זקוקה למנהיגות מעט רודנית לשם התפתחותה.  

פתרון נפוץ אחר לשאלת ההכרות של השלב הראשון ? הקשבה המבוססת על מתן עצות ובקשת עצות. הקבוצה כמו מנסה לייצר משמעות וסיבות לקיומה דרך חיפוש אחר פתרונות מהירים לבעיות מסובכות שחברי הקבוצה מבטאים. פתרון  זמני זה מקל מעט מתחושת הכאוס והבלבול בחדר ויוצר אשליה שלקבוצה יש כיוון יכולת ותקווה.  

תחושות של התרגשות, חרדה, ניכור, עוינות, פחד, עמימות, בדידות ניתוק, אובדן דרך, חיפוש אחר מטרות, מבוכה, דאגות, הטלת ספק, אופייניים לשלב הראשון, ומומלץ למנחה לקבלם בברכה.

יכולתו של המנחה לווסת ולנהל באופן גמיש את רמות השליטה במתרחש הקבוצתי משפיעים באופן עמוק על המשך התפתחות הקבוצה. כאשר המנחה יבחר בשלבים המוקדמים של חיי הקבוצה לתסכל את חברי הקבוצה  בכך שהוא יסרב לשלוט ולנהל את התוכן ואת תהליכי תפיסת המקום בקבוצה ,מנהיגות זו תעלה את רמת החרדה הקבוצתית, דבר שעשוי ליצור נסיגה רגשית של המשתתפים  שתוביל לתגובות יותר יצריות וספונטניות של המשתתפים (מתייחס ויעיל בעיקר לקבוצות טיפוליות).  ומצד שני כאשר המנחה ינהל וישלוט 'ביד רמה' בתחילת חיי הקבוצה במתרחש הקבוצתי  - יקבע את הפעילויות הקבוצתיות, יעביר ידע, יקבע תרבות דיון, יגדיר את חלוקת הזמן ותפיסת המקום בקבוצה ועוד, הוא יפחית בכך את רמת החרדה הקבוצתית, הקבוצה תהיה פנויה יותר ברמה הרגשית להתפנות למשימה המוגדרת של הקבוצה. (מתייחס ויעיל לקבוצות משימה) .

האופן שבו מנחה הקבוצה מנהל את 'ברז החרדה הקבוצתית' באמצעות יכולתו לווסת ולאזן את רמות המתח הקבוצתי הנובעים מהתסכול והחרדה שבחוסר הוודאות ,  הינו אחד הגורמים המשפיעים ביותר על אופי הקבוצה , האווירה הקבוצתית ויכולתה של הקבוצה לממש את יעדיה.

הצעדים והתשובות הזמניות שהקבוצה מחפשת  ומוצאת בדרכה, משמעותיות לעיצוב 'רוח הקבוצה' בהמשך חייה. 

בשלב זה יכולים להיווצר חסימות בהתפתחות  הקבוצה או תשובות לקויות ביחס לשאלות הקיומיות , הדרך היעילה להבין את אותם חסימות בעיני היא דרך הבנת הקונפלקט המרכזי ברגע נתון בשיח הקבוצתי. ניתן להבין את החסימות התפתחותיות כניצחון הפחד הקבוצתי על המשאלה הקבוצתית.

חסימות אופייניות לשלב הראשון של הקבוצה:

1.      קונפליקטים הנוצרים בטרם עת ?  העדר הכלה של חברי הקבוצה ושיפוטיות.

      לעתים הפתרון לשאלת התלכדות יבחר בהנחה בסיסית של 'תקיפה בריחה' (ביון) , הקבוצה תבחר באופן סמוי משתתפים שייצרו ריב או מעין התקפה של ביקורתיות של כמה משתתפים מול משתתף אחד (שעיר לעזאזל) והתקפתו דרך ביקורתיות, כעסים, 'טיפוליות' יתר ורחמים של הקבוצה ביחס למשתתף. אני לעתים קרובות מזהה התנהגות זו כפנטזיה 'פאגאנית' להעלות מעין קורבן אנושי מהשבט הקבוצתי כלומר, הקבוצה תתלכד דרך יצירת אויב משותף מתוך הקבוצה והקרבתו  באופן מטפורי במטרה להזין את צורכי ההתלכדות של הקבוצה. או שעלול להיווצר  רגע קבוצתי שבו יתלהט השייח בין שתי תתי קבוצות מסוימות בקבוצה לקרב תוקפני וחסר רסן שייצור תחושה לא מוגנת בתחילת חיי הקבוצה .   

2.   שיתופים לא מותאמים לקצב הקבוצה- לעתים משתתפים מסוימים ינסו להנהיג לחשיפה אישית מהירה ומסתכנת  באופן שאינו מותאם לקצב ההתפתחות הטבעי של הקבוצה.  חשיפה בטרם עת שכזו עלולה ליצור טראומת חשיפה בקבוצה  והאמון בכלי הקבוצתי יפחת.

3.      הזנת יתר או הזנחת יתר מצד המנחה.

השלב השני ? שלב ההיפרדות וההיבדלות. 

" מה שבשבילך חלום,לי זו האימה

מה שבשבילי שלום, לך זו מלחמה "

   (אהוד בנאי).

 איך נריב? מי אני בתוך הקבוצה?

בשלב הראשון, ההתקשרות, מציאת הדמיון בין המשתתפים היה אמצעי יעיל מאחד ומגבש. בשלב השני של הקבוצה - 'שלב ההיפרדות' , החיפוש אחר המשותף והדומה בין המשתתפים מקהה את החושים, מעייף ומרדים את היצר הקבוצתי.

מהות היצר הקבוצתי בשלב ההיפרדות הוא לחשוף את האישי, הסובייקטיבי, ולהיפרד מ'העדר הקבוצתי' המוכלל. הקבוצה  בשלב זה הכריעה בשאלת ההתקיימות של עצמה,  כמו הקבוצה מבינה שהיא מסוגלת להמשיך להתקיים, אבק לידתה שקע , והיא עכשיו צמאה לפרוץ את נורמות הנימוס,  וטשטוש ה'אני', שאפיינו את תחילת התהליך. 

קולו הייחודי של המשתתף מבקש להישמע, וכדי להישמע הוא נאלץ להתמודד עם המציאות הלא פשוטה הנגלית מול עיניו - שהוא לא לבד ברצונו להשמיע את קולו,  יש עוד רבים כמותו.  והחדר מתחיל להרגיש צפוף, ומגעים בינאישיים יצריים יותר מתחילים להיווצר.

הקבוצה כמו מתמודדת עם מצב פרדוקסאלי,  היחיד בקבוצה כמו מכריז 'אני קיים, אני נוכח בקבוצה' ובאופן טבעי המשתתף מחכה לתגובה שתספק הכרה ואישור של נוכחותו והתקיימותו הייחודית בקבוצה. אך במקום הדהוד חשוב זה , הוא זוכה להעדר של הדהוד, הוא חש כי מבטלים את דעותיו ורגשותיו ברגשות המנוגדים לחוויותיו. למעשה, מתרחש מצב שכל חברי הקבוצה זקוקים להכרה על ייחודיותם בקבוצה ולכן אף אחד לא יכול לספקה.

ג'סיקה בנג'מין  בספרה 'כבלי האהבה' הטיבה לנסח משהו ממהות השלב? 'שאיפתו של העצמי לעצמאות מוחלטת מתנגשת עם הצורך של העצמי בהכרה. הדדיות זו, המתח שבין ביטוי העצמי להכרה באחר חייבת להתנפץ באורח בלתי נמנע. נגזר עליה ליצור קונפליקט בלתי ניתן לפתרון. התמוטטות המתח הזה יוצרת את השליטה.' (בנג'מין 2005).

מהתעסקות במאחד, הקבוצה עוברת להתעסקות במבדיל. מהתעסקות בקבלה והשתייכות, הקבוצה בוחרת  להעמיק את ההשתייכות דרך התעסקות  בשוני, באקטיביות מול פאסיביות, בשליטה ובכוח. רצונו העז של היחיד הוא להשמיע את קולו הייחודי, והדרך היעילה ביותר להיות נוכח היא דרך 'וכחנות' , התנגדות, או הבעת דעה השונה משל חברי קבוצה האחרים. אני מכנה את האווירה בשלב זה 'כשלב של פריסת נוצות הטווס'. יש צורך עז ב'להראות', דרך יצירת מצבים של אי הסכמות, הבעת דעות קוטביות וקיצוניות. בשלב זה אין מקום להקשבה, הקבוצה  מתחלקת לתתי קבוצות או מתנפצת לרגע ליחידים בהתאם לסוגיות שעולות ב'כאן ועכשיו' הקבוצתי. 

היצר הקבוצתי מתפצל לצורך עז בקבלת יחס  מיוחד מהמנחה, מחד,  ולצורך להיות מובחן ושונה מהמשתתפים ועם זאת להתקבל על ידם, מאידך. בשלב זה נוצרת מציאות קבוצתית צפופה, בה הצרכים האישיים של המשתתף מתוסכלים.  איכות היחסים בקבוצה נמצאת בשלב התפתחותי של מעין 'מאבק כוח' הישרדותי . כדי לייצר מובחנות, חברי הקבוצה מקשיחים ומקצינים את גבולותיהם, עמדותיהן, את המחשבה האישית ואת עולם הרגש הסובייקטיבי.

קולו האישי 'השביר' של  היחיד נמצא  כרגע  באיום מתמיד מנוכחות גדולה ממנו, המשתתפים בקבוצה כשלם. חברי הקבוצה כמו מגלים שהם נמצאים כמו 'בחדר מראות' בלונה פארק. והנוכחות האישית מאבדת שיווי משקל מול ההחזר , ההדהוד, 'ועיוותי החשיבה' מהמשתתפים האחרים, דבר היוצר אווירה של חוסר אמון מנוכחותם של האחרים בקבוצה.                                                                                                                          בשלב זה לא סביר שיתפתחו איכויות של הקשבה ואמפטיה בקבוצה. חשוב למנחה לראות בשלב זה כשלב משמעותי והכרחי המכין להמשך התפתחות  הקבוצה ושל יכולתה לחוש אמפטיה וחמלה.                               דרך מצבי ואופני הריב והמחלוקת, הקבוצה לומדת על הבדלים בינאישיים והתנגשות בין צרכים אישיים שונים.

שלב זה מסייע לקבוצה לפתח מנגנונים לפיתרון קונפליקטים בקבוצה. חברי הקבוצה נחשפים לכעס ותוקפנות בין החברים. מנחה הקבוצה יכול לעשות שימוש  בהווה הקבוצתי לשם העמקת הידע של המשתתפים בנוגע לאופן שבו הם מגיבים לכעס ולתוקפנות בין אישית, וללמוד על  דרכי התקשורת יעילות יותר במצבים של כעס, תוקפנות והצבת גבולות.

שלב זה יוביל את חברי הקבוצה לזכור את שמות חברי הקבוצה האחרים, לפתח דעות ועמדות כלפי חברי הקבוצה, להעמיק את המודעות  לגבי תפקידים ומנהיגויות  בחדר, כמו כן, שלב זה עוזר לזהות תבניות תקשורת מוקדמות המעכבות את חברי הקבוצה ביחסים בינאישיים, מה שעשוי בהמשך לסייע למשתתפים להעמיק את המגע הבינאישי.

מאפיין נוסף של שלב זה, הוא התפכחות מהאשליה שהמנחה הינו כל יכול -  גמילה מהחשיבה המאגית כלפי המנחה שהוא רואה הכול, חש בכל, רגיש לכל.  חברי הקבוצה משתחררים מהפנטזייה שכל אחד מהם הינו הנבחר בעיני המנחה.  טבעי שתהליך הגמילה מהאידיאליזציה של המנחה תוביל לרגשות של כעס ותוקפנות כלפיו. תהליך זה משמעותי להמשך התפתחות הקבוצה, שכן הוא יוצר חוויה של עצמאות ונפרדות מולו. ביטוי רגשות אלו מול המנחה, עשויה להפחית את המצב התלותי שאפיין את הקבוצה בתחילת התהליך.

כדי לשרוד את השלב הזה חשוב שתיווצר התחלה של אמון כלפי המנחה. לעתים קרובות חברי הקבוצה יתנסו בהפניית העוינות כלפי המנחה, ורק אחר כך יפנו את העוינות והתוקפנות כלפי יתר חברי הקבוצה.  במידה והמנחה עומד איתן ויציב ושורד את הפגיעות מחברי הקבוצה, יעזו המשתתפים להעמיק את המגע  התוקפני ביניהם.

תחושות אופייניות של השלב השני ? תחושה של מרד קבוצתי, מעברים מהירים בין רגעים של שליטה וחוסר שליטה, איומים בעזיבה,  ביקורת על המנחה, מחאות ותלונות, תחושת פגיעות ועלבון, חוסר בטחון, הטלת ספק במשמעות הקבוצה, תחושת התפרקות, התמודדות עם כעסים,  התקפה על קשרים ויחסים, ומומלץ למנחה הקבוצה לקבל תחושות ומצבים מורכבים אלו בברכה ושוויון נפש.

סיום של שלב ההיפרדות מתאפיין  בתחושה עמוקה יותר של הלכידות בקבוצה כישות חברתית מובחנת. כתוצאה מהתמודדות מוצלחת בשלב זה, הקבוצה יוצרת מנגנונים ראשוניים לפתרון קונפליקטים ואמצעים לוויסות ואיזון רגשי/יצרי.

התמודדות יעילה עם שלב זה עשויה להוביל ליכולת הערכה לשונות המתקיימת בחדר. להפחית את החרדה ממצבי מתח בינאישיים תוקפנות וקונפליקט. קבלה זו של ייחודיות משתתפי הקבוצה מובילה להכרה שכל משתתף יכול לשחק תפקיד אחר וייחודי בקבוצה, ומתגבשת האמונה של היחיד כי יש סיכוי שגם הוא יתקבל, במהלך התהליך בקבוצה, כחבר ראוי ונורמאלי.

השלב השלישי ? השלב האינטימי.

 "אנשים גורמים לאנשים לחלות ואנשים גורמים לאנשים לשוב ולהבריא"

            (הארי סטאק סאליוון)

איך נחבק? איך נעמיק את המגע? 

בשלבים המתקדמים של תהליך ההיפרדות ישנו געגוע מחודש לקרבה ולהרמוניה. כאשר גבולות היחיד ברורים ומוגנים יחסית, המשתתף יכול להסתכן ולחשוף שוב את סקרנותו כלפי חברי קבוצה אחרים. ההקשבה חוזרת לחדר. הצורך לצופף את מעגל הכיסאות מתחיל להישמע. חברי הקבוצה חולקים יחדיו בהיסטוריה הקבוצתית העומדת לרשותם.

הקבוצה מסוגלת להבין את עצמה בצורה עמוקה יותר. האינטראקציות הבין אישיות נעשות מורכבות ועמוקות יותר. יש חוויה שמותר לדבר על הכול. הקבוצה משתמשת בידע שהצטבר על היחיד, לשם הרחבת המודעות האישית והקבוצתית. נוצרים תנאים של חיבה.

בשלב  האינטימי ? השאיפה הקבוצתית היא שהביקורת או המשוב תיתפס כנתינה ולא כהתקפה. ישנה חזרה לנושאים מהעבר אבל הטיפול בנושאים אלו הינו עמוק יותר. הקבוצה עוברת באופן מהיר ממצבי שלווה, רגיעה ואהבה הדדית, לחוסר איזון,  ריקנות,  חוסר אונים ופגיעות.  מרבית מחברי  הקבוצה  חשים שייכות, אכפתיות , ודאגה בינאישית ומתקיימת הערכת ייחודיות של כל משתתף.

משאלת הקבוצה בשלב האינטימי, היא שהמנחה יהפוך לאחד מהמנהיגים בקבוצה וייפרד ממקומו כמנהיג מובחן ויחיד של הקבוצה. איכות הקשרים עם המנחה  מעמיקה,  העברות ועיוותי  תפיסה וחשיבה ששירתו את החברים בשלביה הראשונים של הקבוצה  עוברים תהליך של התפכחות. חברי הקבוצה שואפים  לראות בו מנחה שוויוני, המאפשר לקבוצה להתרחב ולגדול ולממש את כוח חבריה.

ישנם ניסיונות ההולכים ומתרחבים ליצור דיאלוג ישיר מולו, ובניגוד לשלב הקבוצתי השני, טעויות או אי דיוקים מצד המנחה זוכים ליחס סבלני ומקבל. המידע הרב שנוצר מהעבר הקבוצתי המשותף,  מעמיק את  יחסי הגומלין בין המשתתפים  ואת איכות האינטראקציות. חברי הקבוצה מוצאים יותר משמעות  מההתבוננות בנוכחות היחיד בהוויה הקבוצתית,   ומציאת הקשר בין הקבוצה לבין החיים הממשיים מחוץ לקבוצה.

בשלב זה המיכל הקבוצתי כמו גדל, הקבוצה יכולה להכיל דפוסי התנהגות ודרכי תקשורת וחוויות קשות של המשתתפים, רמת המובנות וההכרה ההדדית גבוהים. והמשתתף, חווה את עצמו מובן 'ונורמלי', דרך השתקפותו מבעד לעיניהם של חברי הקבוצה האחרים,   ובכך לחברי הקבוצה ישנה הזדמנות להרחיב את 'מרחב הקבלה האישי'.

המשמעות  ליחיד בשלב זה, היא לא רק לחוות את קבלתו על ידי הקבוצה, אלה גם  להרגיש את כוח הנתינה הטמון בו. האיום  על היחיד בשלב האינטימי  הוא הפחד מניצול, דחייה ונטישה.  סכנות של השלב האינטימי בקבוצה הוא בתחום הגבולות. הקרבה  עלולה לטשטש את גבולות המשתתפים.
כתוצאה מהתהליך העמקת האמון בקבוצה, המשתתפים בשלב זה חשופים יותר, ומחזיקים פחות שליטה על מנגנוני ההגנה האישיים, ורגעים של התרחבות וגדילה של המשתתף למול התכווצותו ופגיעותו נוכחים בכל רגע.       בשלב זה  המבנה הקבוצתי (SETTING) הופנם אצל משתתפי הקבוצה, ואין צורך בהשקעת אנרגיה מצד המנחה בשמירה נוקשה על גבולות הקבוצה.  תשומת הלב הקבוצתית מושקעת במודעות עצמית, תוך אישית ובינאישית. הקבוצה משקיעה  פחות אנרגיות בתגובות התנהגותיות  (acting out), ויותר בביטוי  מילולי.

חברי הקבוצה מרגישים שייכות ואכפתיות בקבוצה, והמשתתפים מעריכים את  הייחודיות של כל משתתף. איכות היחסים בין החברים משתנה. יחיד שהסתייג והתעמת בצורה חזקה מול חבר אחר, עשוי לגלות בשלב האינטימי, שרגשותיו כלפי אותו חבר השתנו. הזמן המשותף 'שנכפה' עליהם לשכון יחדיו, מרחיב את גבולות הקבלה של היחיד.  ישנה חוויה  שתחושת האיום הסובייקטיבית שחבר מסוים יצר מול חבר אחר או מצב בקבוצה, כמו נעלמה.

ממציאות  של הישרדות המשתתפים בשלב ההיפרדות (מצב תודעתי של  'או או' - או שאני קיים בקבוצה או שאתה קיים קבוצה) המשתתפים  עוברים למצב תודעתי  של 'גם וגם' -  גם אני וגם אתה קיימים בקבוצה ולשנינו יש מקום במעגל הקבוצתי.  

שלב זה מסייע לחברי הקבוצה לפתח ולשפר  את היכולת של המשתתפים להקשיב לרצונות ולצרכים האישיים של המשתתפים ומסייעת למשתתפים לצאת מהמקום האגוצנטרי של עצמם. ובמקביל, חברי הקבוצה לומדים ומתאמנים בלשפר את יכולתם להקשיב לחברים האחרים באופן אמפאטי וחומל.  שלב זה עוזר למשתתף להכיל  גם את הטוב וגם את הרע אצל האחר,  לחיות בשלום עם הניגודים הפנימיים, ובכך מתרחב אצל המשתתף מרחב הקבלה האישי (המשתתף פחות ביקורתי , מנוכר, ומופרד בתוכו ומחוצה לו). 

היחיד בקבוצה עובר תהליך של התרחבות תפיסותיו, מנקודת מבט פסקנית מול הקיום הבינאישי, לנקודת מבט סקרנית, שואלת, פחות שיפוטית ומתרחבת.

השלב הרביעי: תהליכי פרידה וסיום.

"מה נעשה בכל זיכרונותינו. רצוי שינוחו בשלום על משכבם. לטובתנו"  

(חיים גורי)

 איך ניפרד? איך נארוז את החוויה הקבוצתית ?

כאשר ספר מגיע לסיומו, באפילוג, מה נותר לקורא? נותר לו  לסכם את החוויה, לתת ל 'מספר הפנימי' לספר את חווית הקריאה, האם נפעם וגילה ארץ חדשה? אנשים חדשים? האם   הקורא למד צורות חשיבה חדשות על מציאות אשר דמתה לו? האם הוקסם ממסע הקריאה? האם התאכזב? השתעמם? חש תחושה של זרות לאורך כל הספר?.

בקבוצות  קצובות בזמן, מועד סיום הקבוצה קבוע במסגרת ה SETTING של הקבוצה.  בשלב זה ישנה הזדמנות לבצע תהליך של פרידה. משאלת המשתתפים בשלב הסיום היא לסיים במקום אינטגרטיבי ברמה האישית, הבין אישית, מול הסמכות ומול הקבוצה.
מטרות תהליך הפרידה הן לסייע ליחיד לפרום את התהליך אותו עבר בקבוצה, ולהוציא אותו עם כלים להתמודדות בחיים מחוץ לקבוצה. כמו כן, התבוננות במטרות האישיות והקבוצתיות של הקבוצה ובחינת הדרך שהקבוצה והיחיד ביצעו.

בשלב זה לקבוצה יש בעיקר את  העבר בו ניתן להתבונן  על ההישגים שהושגו ועל  ההישגים  שלא הושגו.  שלב הסיום מזמין התמודדות עם היש והאין שבחוויה הקבוצתית הכוללת. בשלב הסיום חשוב לעודד את חברי הקבוצה לעבד  את רגשותיהם  סביב הפרידה המתקרבת. 

הרגשות שעולים עם שלב הסיום -  אבל, עצב, כעס, דחייה, פחד מפני העתיד, אכזבה, הקלה, דכדוך, הכרת טובה, אכזבה, הודיה, אהבה, תחושת מימוש והעצמה.

בשלב הסיום, הלכידות  הקבוצתית אינה מטרה תהליכית, נהפוך הוא, הקבוצה צריכה להיכנס לתהליך של פרימה. 

כל משתתף מגיע לקבוצה עם תבניות ודפוסים האופייניים לו, לגבי האופן שבו הוא למד והתרגל להיפרד ממצבים ורגעים בחייו. שלב הסיום נותן הזדמנות נדירה לבחון דפוסים ותבניות פרידה אלו.

דפוסים אופייניים לפרידת משתתף במפגש האחרון:

1. הכחשה-  "אז אנחנו מתראים בשבוע הבא, נכון?".

2. הדחקה ? "מה זה מפגש אחרון היום?".

3. בריחה ? משתתף לא מגיע בתירוצים שונים, או שתיקה מנותקת בוהה בהקיץ, או רצון לשנות את מיקום המפגש ולהפוך אותו למסיבה במקום אחר.

4. רציונליזציה ? "טוב זה ברור, ידענו שזה מסתיים, מה אתם עושים עניין?"

5. דמוניזציה ?  "היה נורא, לא קבלתי פה כלום" או דרך חזרה לדפוסי התנהגות שאפיינו אותו בתחילת התהליך.

6. אידיאליזציה ? "היה מדהים, הכול היה פשוט מושלם"

 בשלב הפרידה,  המשאלה של חברי הקבוצה היא  לחקור ולבחון את  המשמעות והנוכחות של כל משתתף כסובייקט, בקרב חברי הקבוצה האחרים. כמו כן, קיימת משאלה  לחזור ולעבד אירועים לא פתורים מהעבר הקבוצתי ולאוורר אזורים חסומים ברמה הבינאישית. ויש צורך למשתתפים להיזכר ולסקור רגעים משמעותיים שהתקיימו בקבוצה. האווירה הקבוצתית במפגש האחרון מזכירה את האווירה במפגש הראשון, הקבוצה חוזרת  להתחכך בגבולות המתחמים של הקבוצה. 

לעתים, ישנו צורך אצל חברי הקבוצה לייצר שקיפות מול חייו הפרטיים של המנחה, ולהציץ ל'מאחורי הקלעים' של ההנחיה, לשאול אותו שאלות אישיות, לדעת יותר על סיפור חייו, ולשמוע לקראת סיום את 'החוויה האמיתית' אותה הוא חווה במהלך הנחיית הקבוצה. כמו כן, לעתים קרובות ישנה משאלה בקרב המשתתפים לקבל מהמנחה מעין 'תעודת השתתפות' שבה המנחה יספר למשתתף איך הוא חווה את המשתתף, לקבל עצות, דעה אישית של המנחה. כל 'צידה לדרך' שיעניק המנחה למשתתף תתקבל בשמחה.

לסיכום..

קבוצה במסעה, עוברת  תהליך של התפתחות, עם עובדה זו לא ניתן להתווכח. אבל הניסיון להכליל ולתאר את התפתחות הקבוצה כתהליך רציף ושלבי, מייצר אומנם מובנות עם התהליך ותחושה של היגיון, אך הוא אינו מדויק בהגדרתו, וכפי שהיטיב לנסח זאת ארווין יאלום ? "יש זמנים שהתפתחות הקבוצה נראית ליניארית; בזמנים אחרים ההתפתחות מחזורית, בעלת טבע של חזרה מעגלית או ספיראלית. ברור למדי גם שהגבולות בין שלבים אינם חדים וברורים, וקבוצה לא מתקדמת באופן סופי ומלא משלב לשלב תוך השארת השלבים הקודמים מאחוריה".

עם זאת, הבנה גמישה של השלבים או השאלות הקיומיות המעסיקות את חברי הקבוצה, מסייעת רבות למנחה להוביל את הקבוצה, להבין בצורה  עמוקה יותר את ההווה הקבוצתי, להבין יותר את המתח המתמשך בין התוכן לתהליך,  להבין את 'היחסים' הנרקמים בקבוצה ביחס 'למשימה'  של הקבוצה.  

יכולתו של המנחה להבין את השאלות המעסיקות את הקבוצה ברגע נתון ויכולתו להנחות את תהליך החיפוש הקבוצתי אחר תשובות טובות דיין המניחות את דעת הקבוצה,  מסייעת להבחין בייחודיות של כל משתתף ולסייע לקבוצה לממש את יעדיה.

מקורות:

ביון, י.ר. (1992). התנסויות בקבוצות ומאמרים נוספים. תל-אביב: דביר.

בירן, ח. (1983). ניתוח יחסי מנחה-קבוצה ומהלך התפתחות הקבוצה לפי מודלים תאורטיים של יחסי אובייקט.  תל-אביב: אוניברסיטת תל-אביב.                              

בניס, וו.ג. ושפרד, ה.א. (1956). תיאוריה של התפתחות הקבוצה. בתוך נ. רוזנוסר ול. נתן (עורכים), הנחיית קבוצות: מקראה (1997)(עמ' 161-185). ירושלים: המרכז לחינוך קהילתי ע"ש חיים צפורי.                                                                                     

ברמן, א. ווינברג, א. (2000). הקבוצה הטיפולית בשלב מתקדם. שיחות, יד (3), 216-224.    כ"ע.

ברק, ח. (2008). עבודה עם התנגדויות בקבוצה. [מקוון]. נגיש: אתר פסיכולוגיה עברית

http://www.hebpsy.net/articlePrintMode.asp?id=1657

ג'סיקה בנג'מין. (2005). כבלי האהבה. הוצאת דביר.

יאלום, א. ולשץ', מ. (2006). טיפול קבוצתי: תאוריה ומעשה. אור-יהודה וירושלים: כנרת,  זמורה-ביתן ומאגנס .

פרויד, ז.  (1966). פסיכולוגיה של ההמון ואנאליזה של האני, מתוך: מבחר כתבי זיגמונד פרויד.  הוצאת דביר.

רוזנוסר, נ. ונתן, ל. (1997). קבוצה מהי ? מושגי יסוד בפסיכולוגיה חברתית. בתוך נ. רוזנוסר ול. נתן (עורכים), הנחיית קבוצות: מקראה (עמ' 11-30). ירושלים: המרכז לחינוך קהילתי ע"ש חיים צפורי . 

רוזנוסר, נ. ונתן, ל. (1997). מודל הקונפליקט המוקדי . בתוך נ. רוזנוסר ול. נתן (עורכים), הנחיית קבוצות: מקראה (פרק   5 ו 6 ). ירושלים: המרכז לחינוך קהילתי ע"ש חיים צפורי .

רוזנוסר, נ. ונתן, ל. (1997). שלבים בהתפתחות קבוצה .  Mackenzie,R.K.& W.J. Livesely Adevelopmental Model for Brief Group Therapy. בתוך נ. רוזנוסר ול. נתן (עורכים), הנחיית קבוצות: מקראה.  ירושלים: המרכז לחינוך קהילתי ע"ש חיים צפורי .

רוטאן, ס.ג. וסטון, ו.נ. (2004). דינמיקות קבוצתיות והתפתחות קבוצות. בתוך: פסיכותרפיה קבוצתית: גישה פסיכודינמית: תפקידי המטפל הקבוצתי , (עמ' 39-67)  . קרית-ביאליק: אח.